איך אדם בן המקרא מבקש, שואל, מצווה או מציע? ומה קורה כשהשפה שבה הוא מדבר אינה מסמנת את מי שמדבר בעזרת מילה נפרדת, אלא טומנת הרבה מהמשמעות בתוך צורת הפועל עצמה? רוב הכלים שבהם מתארים כיום את המשמעויות הבין-אישיות במשפט פותחו על האנגלית, ועולה השאלה אם הם מתאימים לעברית המקראית, או שהם מכפיפים אותה לקטגוריות שאינן שלה.
המאמר בוחן את המשפט העברי המקראי מנקודת מבט של הבלשנות המערכתית-פונקציונלית, גישה שרואה בשפה מאגר של בחירות שמאפשרות לנו לנהל יחסים עם אחרים. החוקר מציג את הרקע של השפה ואת המערכת הבין-אישית, ומעמיד לביקורת שני תיאורים קודמים שנשענו על המודל האנגלי. לאחר מכן הוא בונה תיאור חלופי ראשוני, ומדגים אותו בדיאלוגים מוכרים מן המקרא, בהם שיחתו של שאול עם הנער ומשאו ומתנו של אברהם עם האל על גורל סדום. הוא בוחן גם מילים קטנות ושקופות לכאורה, כמו נא, הנה והחלקיק השאלה ה"א, ושואל איזה תפקיד הן ממלאות בניהול השיחה.
התוצאה היא מבט חדש על שפה שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים, ועל השאלה מה בעצם מתרחש בתחילת המשפט המקראי ובתוך הפועל.
