זה יכול לקרות באמצע מארב, בחילוץ תחת אש או ברגע שבו הכול מתחיל להשתבש: לוחם מנוסה קופא במקומו, לא מגיב להוראות ולא מצליח לפעול, והצוות כולו נשאר בלעדיו. סצנות כאלה מוכרות היטב מהקולנוע, אבל בעולם האמיתי כמעט לא נחקרו. תגובת דחק חריפה אינה נחשבת להפרעה נפשית, היא אינה מופיעה במדריך האבחנות האמריקאי, ולרוב היא חולפת לפני שמישהו מאנשי המקצוע פוגש אותה. ובכל זאת, במקצועות שבהם כל שנייה של חוסר תפקוד מסכנת חיים, היא עשויה להיות קריטית.
המאמר שואל מהי בעצם תגובת דחק חריפה וכיצד היא נבדלת מהפרעת דחק חריפה, מ-PTSD ומהתקפי פאניקה, עד כמה היא נפוצה בקרב חיילים שהשתתפו בלחימה, ומה יכולים חברי הצוות לעשות ברגע עצמו, כשאין זמן לפנות את החייל לטיפול.
כדי לענות על השאלות האלה, הכותבים סוקרים את ההגדרות ואת העדויות הקיימות ומציגים נתונים מסקרים שנערכו בקרב חיילים אמריקאים וישראלים עם ניסיון קרבי, כולל עדויות אישיות על האופן שבו חבריהם הגיבו. הם גם מתארים את התפתחותן של התערבויות שבהן חברי הצוות עצמם מסייעים לחבר שקפא, החל מפרוטוקול שפותח בצה"ל ועד להתאמות שלו בצבאות אחרים ובמערכת הבריאות האזרחית.
