כיצד ניתן להבין את עמדתה המורכבת של החברה החרדית כלפי הציונות ומדינת ישראל, מבלי לצמצם אותה לגישה אחת אחידה? המאמר מתחקה אחר מקורות ההתנגדות הדתית לציונות, ומגלה כי בבסיס המחלוקת עומדת שאלה עקרונית ועמוקה יותר: מהי מהותו של העם היהודי, האם קהילה דתית המחויבת למסורת ולהלכה, או אומה במובן המודרני, שריבונות טריטוריאלית היא חלק מהגדרתה?
נקודת המוצא לדיון היא חוברת עברית נדירה שפורסמה בברוקלין בשנת 1974 בשם עט, ובה נטען כי הציונות ביקשה לשנות את "מהות" העם היהודי. מכאן יוצא המאמר למסע היסטורי אל שורשי ההתנגדות החרדית לציונות, אל מושג ה"מסורת" כמוקד הזהות החרדית, ואל המשמעות המיוחדת שיש לקשר בין העם היהודי לארצו במחשבה הדתית. בליבו של הדיון עומד מקרה מבחן היסטורי מרתק: פולמוס השמיטה שפרץ בשנת 1888 סביב שאלת עיבוד הקרקע בהתיישבות הציונית החדשה, שבו התגלעה לראשונה, בצורה חדה, השאלה אם היישובים החדשים בארץ ישראל מהווים קהילות יהודיות מסורתיות חדשות, או שמא ביטוי לניסיון ליצור אומה יהודית מסוג אחר לחלוטין.
באמצעות בחינה היסטורית-הרמנויטית של מקורות ראשוניים, כתבי רבנים ותעודות מן התקופה, מציג המאמר כיצד התפצל השיח החרדי הפוליטי לשתי גישות מנוגדות, שהשלכותיהן ניכרות עד היום בזירה הפוליטית הישראלית. מה בין הגישות הללו לזיקה העמוקה, ולעתים הבלתי צפויה, שיש להן עם התפיסה הציונית עצמה?
