מקצוע הסיעוד מחייב מפגש יומיומי עם אנשים מרקעים תרבותיים שונים, ולעיתים המפגש הזה מתרחש דווקא בתוך הקהילה שממנה באה האחות עצמה. בישראל החלו בשנים האחרונות נשים חרדיות ללמוד סיעוד במסגרות אקדמיות, צעד חריג בקהילה שמסתייגת מלימודים אקדמיים ומקפידה על נורמות דתיות ועל הפרדה מגדרית. כשפרצה מגפת הקורונה הפכה קבוצה קטנה זו לחוליה מקשרת בין מערכת הבריאות ובין קהילה שחיה בהיבדלות מכוונת, שאינה צורכת טלוויזיה ואינטרנט ושחשדנית כלפי רשויות המדינה.
מכאן נגזרת השאלה שבמרכז המחקר: אילו אתגרים פוגשות סטודנטיות חרדיות לסיעוד במפגש עם מטופלים ועם צוותים מקהילות אחרות, ואילו אתגרים ודילמות מתעוררים דווקא במפגש עם בני קהילתן שלהן, בתקופה שבה כל מידע רפואי היה עניין של חיים ומוות. איך מרגישה סטודנטית בשנה הראשונה כשהשכנים פונים אליה כאל סמכות רפואית, וכיצד היא מתייצבת בין הנחיות משרד הבריאות ובין הוראות שנותנים מנהיגי הקהילה.
כדי לבחון זאת שולבו שני כלי מחקר: שאלון שמילאו מאות סטודנטיות לסיעוד במכללה ירושלמית, חרדיות ושאינן חרדיות, שנותח בכלים סטטיסטיים כדי לזהות את ממדי הכשירות התרבותית, ולאחריו קבוצות מיקוד עם סטודנטיות חרדיות מכל שנות הלימוד, שתומללו ונותחו בניתוח תמטי. השילוב מאפשר להציץ אל מאחורי המספרים, אל הקולות של הנשים עצמן.
