מרוקו היא חברה שבה שפות רבות חיות זו בצד זו: ערבית תקנית, ערבית מרוקאית, אמאזיגית, צרפתית ואנגלית, כל אחת נושאת עמה מטען היסטורי, תרבותי ופוליטי משלה. מערכת החינוך המרוקאית מצהירה על מדיניות שמטרתה לחזק את השפות המקומיות ובמקביל להקנות שפות זרות, אך בפועל אינה מגדירה בבירור מה תפקידה של כל שפה במרחב הציבורי והלימודי. התוצאה היא תחרות סמויה בין השפות, שמעוררת שאלות מסקרנות: איך תלמידים בפועל חווים ובוחרים בין השפות הללו? האם ההעדפות שלהם מתיישרות עם המדיניות הרשמית, או שהן נובעות משיקולים אישיים לחלוטין?
מאמר זה בוחן את עמדותיהם של תלמידי תיכון ואקדמיה מרוקאים כלפי חמש השפות המרכזיות במדינה, ומנסה להבין מהם הכוחות שמעצבים את ההעדפות הללו, האם מדובר בהשפעת מדיניות השפה הממסדית, או בגורמים אישיים כמו מעמד חברתי, יוקרה נתפסת ותכנון עתידי. לצורך כך נאסף מידע מ-1,477 תלמידים באזור בן מסיק בקזבלנקה, באמצעות שאלון שבחן תדירות שימוש בשפות, תפיסת חשיבותן, רמת שליטה בהן ומוטיבציות ללמידתן. הממצאים חושפים תמונה מורכבת של יחסי הכוח בין השפות במרחב החינוכי המרוקאי, ומעלים שאלות מהותיות על עתידן של השפות הרשמיות במדינה מולטי-לינגואלית זו.
