מה קורה לצעיר או צעירה שמחפשים עבודה במשך שנתיים ויותר, בלי הצלחה, בעיר שאין בה תעשייה, רכבת או השקעות ממשלתיות גדולות? אבטלת נוער ארוכת טווח היא לא רק בעיה כלכלית, אלא איום ממשי על היכולת של חברות שלמות להתקדם, להתחדש ולשמור על לכידות בין הדורות. ברחבי העולם מוערך שמאות מיליוני אנשים חיים במצב הזה, ובני נוער נמצאים בסיכון גבוה במיוחד לשחיקת מיומנויות, הדרה ואובדן תקווה. באפריקה, היבשת הצעירה בעולם, ובאתיופיה בפרט, "בועת הנוער" הדמוגרפית עשויה להפוך לפצצת זמן חברתית אם שוק העבודה לא יצליח להכיל את הצעירים הנכנסים אליו.
מאמר זה בוחן שאלה שכיחה במחקרים סטטיסטיים אך נדירה במחקר האיכותני: איך צעירים מובטלים לאורך זמן חווים בעצמם את המצב הזה, מבחינת זהות, שייכות חברתית וביטחון כלכלי ונפשי? החוקרים בחרו להתמקד בעיר הוסאנה באתיופיה, עיר משנית ההולכת ומתפתחת אך חסרת תשתיות תעסוקה גדולות, וראיינו באופן חצי-מובנה 21 צעירים וצעירות שהיו מובטלים באופן בלתי רצוני במשך יותר משנה. באמצעות ניתוח פנומנולוגי מעמיק של סיפורי החיים שלהם, וכל זאת דרך עדשה תיאורטית של קיפוח יחסי, מתגלה עולם מורכב הרבה יותר ממה שמדדי אבטלה יבשים יכולים ללכוד.
