בעידן שבו שאלות של שפה, זהות ולאומיות נמצאות בלב הדיון הציבורי, מעניין במיוחד לבחון את הדרכים שבהן קבוצות מיעוט מנווטות את זהותן בתוך מערכות פוליטיות ותרבותיות משתנות. אחת הקבוצות הפחות מוכרות בהקשר הזה היא קהילת החירשים דוברי השוודית בפינלנד – קבוצה ייחודית שמתקיימת בצומת שבין שפת סימנים, שפה מדוברת ולאומיות מתהווה. כיצד מפתחים אנשים חירשים, החיים במדינה רבת-שפות ובתקופה של חידוד גבולות לאומיים, תחושת שייכות? והאם שפת הסימנים – שפה שנוצרה מחוץ למוסדות המדינה – יכולה לשמש לא רק כאמצעי תקשורת, אלא גם ככלי לעיצוב זהות לאומית?
שאלות אלה עמדו במרכז המחקר שערכה ההיסטוריונית האנה לינדברג, שביקשה להבין כיצד נבנתה תחושת הלאומיות של חירשים דוברי שוודית בפינלנד בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. לינדברג ניגשה לנושא מתוך פרספקטיבה היסטורית וחברתית, תוך שימוש בעיתונות הכתובה של הקהילה החירשת, ובעיקר בכתב העת Tidskrift för Döfstumma, כמקור ראשוני להבנת הלכי רוח, עמדות ודינמיקות פנים-קהילתיות. דרך קריאה מדוקדקת במכתבים, מאמרים ודיווחים שהתפרסמו בעיתון, היא ביקשה להתחקות אחר הדרכים שבהן בני הקהילה הגדירו את עצמם ביחס לחברה הפינית הרחבה, ואיך השפה – גם המדוברת וגם שפת הסימנים – שימשה כמרחב של מיקוח, שייכות ולעיתים גם התנגדות.
מה גילתה לינדברג במהלך המחקר? אילו קונפליקטים לשוניים ורגשיים עלו מתוך עמודי העיתון? והאם שפת הסימנים יצרה גשרים בין קהילות או חידדה גבולות זהותיים? על כל אלה היא משיבה בפרק מעורר מחשבה, שנשען על מקורות נדירים ומאיר זווית כמעט בלתי נראית בהיסטוריה של הלאומיות – זו של קהילת שומעים אחרת, המדברת בשפת הסימנים.
