מחקר זה בוחן את הקשרים בין מושגי שפה ולמושגי טריטוריה באידיאולוגיה החרדית בימינו תוך התמקדות בחסידי סאטמר אך בהקשר של חרדיות יהודית בכלל. המחקר בוחן את תפקידה של היידיש אל מול העברית, במיוחד בישראל.
עבור קהילות חרדיות, יידיש ועברית אינן רק אמצעי תקשורת, ממש כפי שניו יורק, ירושלים או בני ברק אינן רק מקומות מגורים. מתחת לשגרת היום יום מסתתרת תפיסת עולם שמייחסת לשפות ולמקומות דרגות שונות של קדושה, מהתבדלות פשוטה ועד לקדושה מוחלטת שאינה מתפשרת. אבל האם הקשר בין קדושת הארץ לקדושת הלשון הוא צירוף מקרים בלבד, או שמא מדובר בזיקה עמוקה ומתמשכת, שבה שינוי בעמדה כלפי שפה אחת חושף בהכרח משהו על העמדה כלפי טריטוריה?
כדי לענות על כך, מנותחים כתבים אידיאולוגיים בעלי מעמד מרכזי בחברה החרדית, ובראשם משנתו הפולמוסית של אחד ממנהיגיה הבולטים ביותר בדור הקודם. דרך הטקסטים הללו נבחנת ההשוואה בין היחס לארץ ישראל ולעברית מצד אחד, לבין היחס ליידיש ולעולם היהודי של מזרח אירופה שלפני החורבן מצד שני, במטרה לגלות אם מדובר בשני צירים נפרדים של זהות, או במערכת אחת שבה שפה וטריטוריה נעות תמיד יחד.
