כשסופר רוסי שגדל בבית שידע לרחוש אהדה לנרדפים ולנדכאים, יושב לכתוב את זיכרונות חייו על רקע אחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות רוסיה הצארית, מה בעצם עולה מן העמודים כשהיהודים נכנסים לתמונה? האם דמות היהודי המבריח, הסוחר, הפונדקאי או המלווה בריבית, שכה נפוצה בספרות הרוסית של אותם ימים, מקבלת גם היא את הצביעה השטחית והעוינת המוכרת, או שמא מתגלה בה גם משהו אחר, אנושי יותר? כדי לענות על כך יש צורך לצלול אל תוך ספר זיכרונות אוטוביוגרפי שנכתב על פני שני עשורים, ולעקוב אחרי כל אזכור של דמות יהודית שצצה בין דפיו, מילדות בז'יטומיר ועד שנות גלות ומאסר, דרך פגישות עם מלווים בריבית, סוחרות תחרים, פונדקאים כפריים, פקידי שלטון ומהפכנים שהסתכנו בחייהם למען רעיון. איך בדיוק מתמזגים יחד רגשות של חמלה, שיפוטיות, הערצה ואפילו קמצוץ של דעה קדומה בתוך אותה יצירה אחת, ומה זה בעצם אומר על היחס האמיתי, המורכב, שהתגבש אצל אדם אחד כלפי עם שלם בתקופה שבה שנאת ישראל הלכה והתעצמה סביבו?
ניתוח הספר "תולדות בן־זמני" מאת ולדימיר קורולנקו בהקשר של היחס ליהודים מעניין בעיקר מכיוון ש"השאלה היהודית" אינה השאלה המרכזית בספר, העוסק באוטוביוגרפיה של ולדימיר קורולנקו, שלא היה יהודי. דוקא משום כך שהספר אינו עוסק ישירות בשאלה היהודית, ניתוח הייצוגים השונים של היהודים והעמדות השונות כלפי יהודים כפי שהן באות לידי ביטוי בספר, יכול לשקף באופן נאמן ועשיר את היחסים השונים כלפי היהודים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
