כמעט אחת מכל שלוש נשים בעולם חוות במהלך חייה אלימות פיזית או מינית מצד בן זוג. מדינות רבות נענו לקריאות בין-לאומיות והעבירו חוקים נגד אלימות במשפחה, אבל לא כל החוקים דומים. יש מדינות שחוקקו חוק ייעודי, אחרות הסתפקו בסעיפים כלליים בחוק העונשין, ויש שהשתמשו בכמה מסגרות משפטיות במקביל. עד היום ידענו על כך מעט, כי רוב המחקר התמקד בחוק אחד במדינה אחת.
המאמר שואל מה אפשר ללמוד מהתמונה הרחבה. אילו סוגי חוקים מדינות מאמצות, מתי ובאילו אזורים, ואם יש קשר בין צורת ההסדרה המשפטית לבין שיעורי האלימות שנשים חוות מבני זוגן. השאלה חשובה למי שמעצב מדיניות, כי היא נוגעת לא רק בעצם קיומו של חוק אלא גם בסוגו ובצורת הניסוח שלו.
החוקרים קידדו באופן שיטתי את החקיקה ב-190 כלכלות לפי נתוני הבנק העולמי. הם סיווגו את החוקים לפי מקורם המשפטי, בנו מדד לעוצמת ההסדרה, עקבו אחר התפתחותם לאורך עשורים והשוו בין אזורים, רמות פיתוח ומסורות משפטיות. אחר כך בדקו, בעזרת נתוני שכיחות של ארגון הבריאות העולמי ובקרה על גורמים כלכליים, פוליטיים ומשפטיים, כיצד המדדים האלה קשורים לשכיחות האלימות בין בני זוג בין מדינות. המאמר מציג מפה עולמית של חקיקה שמתפתחת בקצבים שונים מאוד, ומעלה שאלות על מה שחוק יכול ואינו יכול לעשות.
