מיניות היא חלק מרכזי בזהותו של אדם ובבריאותו, ועבודה סוציאלית מגדירה את עצמה כמקצוע שמחויב לצדק חברתי ולפרקטיקה אנטי-מדכאת. אפשר היה לצפות שעובדים סוציאליים ייכנסו לשדה מצוידים בידע וביכולת לשוחח עם מקבלי שירות על מיניות, בדיוק כפי שהם מדברים על גיל, מוצא, מעמד או מגדר. אבל האם ההכשרה האקדמית באמת מכינה אותם לכך? ומה קורה לאלה שבחרו לעבוד דווקא בתחום הבריאות המינית?
המאמר שואל כיצד עובדים סוציאליים בבריאות מינית באוסטרליה הוכשרו, באופן פורמלי ובלתי פורמלי, לעבודה בתחום, ומה הלימודים נתנו להם ומה לא. כדי לברר זאת ערכו החוקרים בסידני בשני שלבים, בשנת 2021, מחקר שנשען על גישה אנטי-מדכאת. תחילה נשלח סקר לעשרות ארגונים ממשלתיים, קהילתיים ופרטיים שעוסקים בבריאות מינית ובשלומות. אחר כך התקיימו שתי קבוצות מיקוד מקוונות עם עובדות סוציאליות שסיימו את לימודיהן בעשורים שונים, החל משנות השבעים ועד העשור האחרון. השיחות נותחו בניתוח תמטי, ובמרכזן סיפורי המסע האישי של המשתתפות מהאוניברסיטה אל השדה.
הסיפורים האלה נוגעים בשאלות רחבות יותר: מי מחליט מה נחשב לעבודה סוציאלית, איזה מקום יש להנאה ולקשר לצד סיכון ופגיעה, ומה קורה כשמקצועות אחרים ממלאים את החלל. המאמר מציע מבט מעניין גם למי שמתעניין בהכשרה מקצועית, בחינוך מיני ובתחומי הפרקטיקה של מקצועות הסיוע.
