מה קורה לאמהוּת כשהילד ניצל מטבח, אך משהו בקשר ביניהם לא שרד בשלמותו? מאמר זה מתחקה אחר תהליך קבוצתי ייחודי שנערך עבור אימהות לניצולי טבח הנובה, קבוצה שקמה בדחיפות ובכאב בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023, במטרה לתת מענה למצוקה שלא נמצא לה בית במרחב הציבורי. האימהות שהגיעו לקבוצה נשאו על גבן לא רק את הדאגה לילדיהן הפצועים בנפשם, אלא גם תחושת אשמה עמוקה ומורכבת, ערעור זהות, ותחושה שהבית שהיה עוגן של ביטחון הפך פתאום למרחב כאוטי ומאיים.
כיצד מתמודדות אימהות עם התפרקות תחושת המסוגלות ההורית שלהן כשהילד עדיין סובל? מה קורה לגבולות בין האם לילד כשמצב הרוח של הילד קובע את מצב הרוח של האם עצמה? ומה תפקידה של מסגרת קבוצתית קצרה ואינטנסיבית בהשבת קול, סמכות וחיים אישיים לנשים שנדרשו חברתית להעלים את עצמן לטובת תפקוד "תקין"?
המאמר מתעד את התהליך שהתקיים בשמונה מפגשים בלבד, בהנחיית שתי מטפלות ששילבו גישות טיפוליות מגוונות, מאנליזה קבוצתית ועד טיפול קבלה ומחויבות, לצד תרגולי גוף ונפש. מתוך ליווי צמוד של תכני המפגשים והשיח שהתפתח בהם, נבנית תמונה עשירה על הדרך שבה טראומה קולקטיבית חודרת אל תוך מרקם היחסים המשפחתי, ועל האתגר שבניסיון להשיב לאימהוּת את מקומה כעמדה נפרדת ובעלת ערך עצמי, גם בתוך משבר לאומי חסר תקדים.
