בשנת 1973, בשיא תהילתו, הגיע פרנץ בקנבאואר לישראל. הוא צולם באילת, בים המלח ובכותל המערבי, חבש כיפה וחתם לאוהדים. הוא נפגש עם שחקני נבחרת ישראל ועם כתבי ספורט, וגם הופיע בסרט עלילתי. ובכל זאת, חמישים שנה אחר כך כמעט איש אינו זוכר את הביקור, ואפילו בקנבאואר עצמו דיבר בראיון על ישראל כאילו הגיע אליה רק שנים מאוחר יותר. איך ייתכן שביקור של אחד מגדולי הכדורגל בהיסטוריה נעלם כמעט כליל מן הזיכרון הישראלי?
המאמר מנסה להבין את מנגנוני השכחה הקולקטיבית ולבדוק אם יש לה קשר לאהדה העצומה שרחשו ישראלים להולנד וליוהאן קרויף, יריבו הגדול של בקנבאואר, בגמר גביע העולם 1974. לשם כך נבחנים סוכני הזיכרון, ההשפעה של טבח מינכן ושל מלחמת יום הכיפורים, היקף הסיקור העיתונאי אז והיום, והדימוי הציבורי של שני השחקנים בעיני הקהל הישראלי.
המחבר מצליב עדויות מגוונות: תצלומים מארכיון הסינמטק, קליפ של הזמרת מיכל טל, ביוגרפיות של בקנבאואר, כתבות בעיתונות הישראלית וראיונות עם שחקנים, עיתונאים ואנשי קולנוע שהיו קשורים לאירוע. הוא מציב שלוש השערות להסבר ההיעלמות ובודק כל אחת מהן. התמונה שמתגלה נוגעת בקולנוע, בתקשורת הספורט של שנות השבעים וביחס הישראלי לגרמניה, ופורשת סיפור מפתיע על האופן שבו חברה בוחרת מה לזכור ומה להניח בצד.
