העשור השני של מדינת ישראל נחשב לשנים שקטות ונוחות, רחוקות מהמתחים והקשיים של שנות הקום. ובכל זאת, דווקא אז התלהט בעיתונות, בכנסת ובין אנשי מקצוע הדיון על התאבדויות. כותרות דיברו על "מגיפה מידבקת", ופרשנים ראו בכל מקרה סימן לקרע עמוק בחברה. מה עמד מאחורי הסערה הציבורית הזאת? האם היא שיקפה מציאות חדשה, או שהיא סיפרה משהו על החרדות של החברה הצעירה עצמה?
המאמר שואל כיצד התקבלו מעשי ההתאבדות בציבוריות הישראלית בין 1958 ל־1966, ואילו פחדים, תקוות ומתחים תרבותיים באו לידי ביטוי בדרך שבה דיברו עליהם. זהו מחקר היסטורי־תרבותי ולא מחקר רפואי או אפידמיולוגי. כיוון שחוק צנעת הפרט מגביל את העבודה בארכיונים, והנתונים הרשמיים של התקופה רחוקים מלהיות מהימנים, הוא נשען על עיתונות וספרות בנות הזמן, ועל ההשערות והפרשנויות של בני התקופה עצמם. הוא בוחן את הפרופיל התרבותי של המתאבדים, את הדימויים שהתגבשו סביבם ואת האתרים והנסיבות שהפכו לסמלים. את כל זה הוא קורא לאור המודל של אמיל דורקהיים ובעקבות גישות תרבותיות מאוחרות יותר.
התוצאה היא מבט לא צפוי על ישראל של שנות השישים, על המודרניזציה, על הבדידות ועל מה שנשאר מתחת לפני השטח בתקופה שנדמתה רגועה.
