ישראל של שנות התשעים היתה עדה לגל הגירה חד בהיקפו: יותר ממיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ובתוכם בני נוער רבים שנקלעו למצב שבו הנורמות המוכרות להם מתפוררות והחדשות עדיין לא נטמעו. איך מתמודדים נערים ונערות עם קרע תרבותי כזה, כשההחלטה לעזוב את הבית ואת החברים לא היתה בידיהם אלא בידי הוריהם? המאמר בוחן שאלה מסקרנת: האם דווקא מזרן האימונים, ולא בית הספר או הרחוב, הוא המקום שבו נבנית מחדש תחושת השייכות והביטחון העצמי של המתבגר המהגר?
המחקר בוחר בענף הג'ודו כמקרה מבחן, לא בכדי. זהו הענף האולימפי הפופולרי ביותר בישראל, וגם ענף שנושא בתוכו מסורת חינוכית עשירה של כבוד, סובלנות והתמדה, שמקורה בתפיסתו המקורית של מייסד הענף. בהתבסס על גישת ההזדמנויות החלופיות, המאמר בודק האם מסגרות ספורט מובנות יכולות לשמש תחליף למשאבים חברתיים חסרים ולמנוע התדרדרות להתנהגויות סיכון בקרב מהגרים צעירים.
כדי לבחון זאת, ראיינו החוקרים 35 בני אדם משלושה מועדוני ג'ודו בבאר שבע, בתל אביב ובחיפה, בהם 25 ג'ודוקאים צעירים עולים ובני עולים, ועשרה מאמנים ומנהלים מנוסים. שיטת ניתוח התוכן הביאה לחלוקת ההיגדים לקטגוריות שונות, מתוך רצון להבין את החוויה מכל צלעות "משולש האימון": ההורים, המאמנים והמתאמנים עצמם. מה בדיוק קורה על המזרן שמעצב מחדש את הזהות, את הביטחון ואת מקום הנער בחברה הישראלית, זו השאלה שהמאמר מבקש לפענח.
