אדם מקלל שוטר ברגע של עימות בשטח. המילים נאמרות בתוך שניות, מתוך כעס או תחושת עלבון, ומיד אפשר לעצור את מי שאמר אותן ולפתוח נגדו בחקירה פלילית. סעיף 288 לחוק העונשין, האוסר להעליב עובד ציבור, חי ובועט בישראל: מדי שנה נפתחות בגינו אלפי חקירות, בשעה שבמרבית הדמוקרטיות הליברליות עבירות מסוג זה כבר בוטלו או הפכו לאות מתה. השאלה אם ראוי שעלבון יהיה עבירה פלילית מעסיקה את המשפט הישראלי שנים רבות, אך היא נדונה כמעט תמיד במישור העקרוני.
כאן מוצעת זווית אחרת. במקום לשאול מה אומר הדין הכתוב, נשאלת השאלה מה קורה בפועל: מי מתלונן, מה בדיוק נאמר, באילו נסיבות, וכמה מן התיקים מגיעים אי פעם לכתב אישום. כדי להשיב על כך נבחנו ארבעה מקורות נתונים שונים, בהם כל ההחלטות השיפוטיות שפורסמו בעבירה זו בשנים האחרונות, נתונים שמסרה המשטרה לקראת דיוני חקיקה בכנסת, נתונים שהתקבלו בעקבות בקשות לפי חוק חופש המידע, ודוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
לצד הנתונים נבחנים גם הדברים שהמשפט נוטה לדלג עליהם: מדוע קללה היא ביטוי כה עמום, איזה תפקיד רגשי וחברתי היא ממלאת, ומה קורה כשמי שנפגע מן המילים הוא גם מי שמחזיק בסמכות לעצור את מי שאמר אותן.
