בכל יום אנחנו מוסרים פרטים על עצמנו כמעט בלי לשים לב: חיפוש, לחיצה, רכישה, תמונה שהועלתה לרשת. הפרטים האלה הפכו בשנים האחרונות לחומר הגלם של טכנולוגיות שלומדות מהם דפוסי פעולה כלליים, ואז מיישמות את הדפוסים בחזרה על אדם מסוים, לעיתים כדי להסיק עליו דברים שמעולם לא סיפר לאיש. בינה מלאכותית אינה מערכת אחת אלא שם גג לשורה שלמה של שיטות לעיבוד מידע, והמפגש שלהן עם הזכות לפרטיות הוא אחד המפגשים הטעונים של העשור.
מכאן נגזרת השאלה המרכזית: האם בינה מלאכותית אכן פוגעת בפרטיות, ואם כן, היכן בדיוק מתרחשת הפגיעה. התשובה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. המידע עובר דרך ארוכה, מאיסוף ועד שימוש, ובכל תחנה מתעוררות שאלות אחרות: האם ההסכמה שנתנו למדיניות פרטיות שאיש אינו קורא שווה משהו, האם מותר לגרוף תמונות שפורסמו ברשת, ומה בדיוק נותר מן ההבטחה שהמידע כבר אינו מזהה אותנו.
כדי לברר זאת נבנית תשתית כפולה. מצד אחד נפרשת הדרך שבה המשפט מבין את יחסיו עם הטכנולוגיה, ומצד אחר נבחן הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות על הצדקותיה ועל הביקורת שנמתחה עליה. על גבי התשתית הזאת מוצעת הגדרת עבודה לבינה מלאכותית, ואחריה מעקב שיטתי אחר תחנות חייו של המידע, מן האיסוף ועד התחזית והמעקב, כשמול כל תחנה מועמדים הכלים שהדין הישראלי, האירופי והאמריקני כבר מחזיקים בידיהם.
