שתי נשים שהתפרנסו מזנות המיתו גבר שאליו הגיעו כביכול כדי לספק לו שירותי מין, והורשעו ברצח. בערעור הן ביקשו שלא להטיל עליהן מאסר עולם חובה, בטענה שנסיבות חייהן הקשות והפגיעות רבות השנים שחוו מידי סרסורים ומידי צרכני מין הביאו אותן למצוקה נפשית שבגינה אפשר להסתפק בעונש מופחת. הקושי המשפטי ברור: החוק מדבר על התעללות חמורה ומתמשכת מצד מי שנהרג, והאיש שנהרג לא פגע בהן מעולם.
כאן נפתחת שאלה עקרונית הנוגעת הרבה מעבר לתיק אחד. מה קורה כשהמצוקה הנפשית נבנית לאורך שנים מידי שרשרת שלמה של פוגעים, וכל אחד מהם לחוד אינו נראה כמתעלל חמור? האם אפשר לראות בחוליה האחרונה בשרשרת שותפה להתעללות? ומה דינה של פרשנות המתמקדת באשמתו של הקורבן, כשהגנה שעניינה מצבו הנפשי של הנאשם אמורה להפנות את המבט דווקא אליו?
הבחינה נעשית דרך קריאה צמודה של פסק הדין ושל לשון החוק, מתוך חזרה לדיוני החקיקה שבהם נולד סעיף הענישה המופחתת בעקבות פרשות של נשים מוכות, ומתוך עיון בפסיקה שהתגבשה סביב דרישת ההתעללות ודרישת הקנטור, לצד נתונים על האלימות והנזק הנפשי שבחיי נשים בזנות. מכאן נבדקות שתי דרכים משפטיות אפשריות שעשויות לשנות את התמונה.
