בשנת 2012 אשררה ישראל את האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות, ובעקבות כך נחקק תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. התיקון הבטיח מהפכה: במקום מינוי אפוטרופוס כמעט אוטומטי על סמך אבחנה רפואית, אמור היה להתחיל עידן של כיבוד האוטונומיה, של התאמות ושל חלופות מידתיות. אבל מה קורה בפועל, שמונה שנים אחרי, באולמות בתי המשפט ובלשכות הרווחה? האם ההבטחה התממשה, ואם לא, מי אחראי לכך?
המאמר בוחן את פער היישום מנקודת מבט משפטית וביקורתית. הוא מציג את המצב ערב התיקון, את שלושת שלבי ההפעלה של הרפורמה ואת העשייה שנעשתה מאז, ואז מתמקד בשאלה מדוע נשארו פערים. כדי לענות על כך הוא מנתח את נוסח החוק והתקנות, את פרוטוקולי הוועדה שהכינה את התיקון, את דוח הצוות הבין־משרדי ואת הפסיקה, ומלווה אותם בשני סיפורי מקרה אנושיים: דורית, שסירבה לניתוח, ומרים, בת 91, שאחייניה ביקשו למנות לה אפוטרופוס.
שני הסיפורים מציבים שאלות שכל מי שעוסק בזקנה, במוגבלות או בזכויות יתעניין בהן. מה בעצם נדרש כדי לקבוע שאדם אינו כשיר לנהל את חייו? ומי דואג לכך שהאדם עצמו יהיה נוכח בהליך שעוסק בו? המאמר מציע מבט מפורט על הדרך שבה רפורמה שנולדה מתוך הסכמה רחבה נתקלת בקשיים, ומסמן את הכיוונים שבהם אפשר להמשיך.
