"פרסם או היעלם" כבר מזמן אינו סיסמה בלבד. באוניברסיטאות רבות ברחבי העולם, ובהן אוניברסיטאות בטורקיה שעדכנו את קריטריוני הקידום שלהן בהתאם לדירוג כתבי העת, הפרסום בכתבי עת מדורגים הוא תנאי להתקדמות מקצועית. חברי סגל נדרשים לכתוב ולפרסם בזמן, באנרגיה ובמימון מוגבלים, לצד הוראה, הנחיה ומשימות מנהליות. מה קורה לאדם שכל עתידו המקצועי תלוי במילים שהוא מצליח להעלות על הדף, ובתגובות של עורכים ושופטים שעשויות להיות קשות, שרירותיות או דוחות?
המחקר שואל אם שלושה גורמים קשורים זה בזה מסבירים את רמת הרווחה הסובייקטיבית של אקדמאים. הראשון הוא האופן שבו הם מפרשים משוב על כתיבתם, השני הוא החרדה שמלווה את הכתיבה האקדמית, והשלישי הוא החסם שמונע מהם להתחיל לכתוב או להמשיך. החוקרים בודקים גם אם הגורמים האלה משפיעים זה על זה בשרשרת, כך שפרשנות של משוב מזינה חרדה, וחרדה מזינה חסם.
בסקר השתתפו 260 אקדמאים מאוניברסיטאות ציבוריות בטורקיה שאינן אוניברסיטאות מחקר, מדרגי הסגל הנמוכים ועד פרופסורים, מתחומי חינוך, מדעי החברה, מדעי הטבע ומדעי הבריאות. הם מילאו שאלוני דיווח עצמי על רווחה, חרדת כתיבה, חסם כתיבה והערכת משוב, והנתונים נבחנו במודל תיווך שרשרת. המאמר מציע מבט מעניין על המחיר הנפשי הנסתר של תרבות הפרסום האקדמית.
