מערכת החינוך הממלכתית-דתית נועדה לשרת את הציבור הציוני-דתי, אך גני הילדים שלה קולטים בפועל גם ילדים ממשפחות מסורתיות וחילוניות. המפגש הזה, המתקיים יום-יום בין קהילות זהות שונות תחת קורת גג המוגדרת דתית, מעורר שאלה מרתקת: כיצד מתמודדות גננות, ולמעלה מהן מערכת הפיקוח ומדיניות החמ"ד הארצית, עם נוכחותם של ילדים והורים "אחרים" בתוך המרחב הדתי המובנה של הגן?
המאמר בוחן שאלה זו באמצעות מבט על גן הילדים כ"ספר אקולוגי-תרבותי", כלומר קו תפר שבו זהות של קהילות חוץ נפגשת עם זהות הקהילה הדתית המרכזית ועשויה להשפיע עליה ואף לשנותה. בניגוד לבית הספר, גן הילדים הוא יחידה ניהולית עצמאית המנוהלת בידי גננת יחידה הפועלת באוטונומיה נרחבת גם בתחום הדתי, בהיעדר תוכנית לימודים דתית מחייבת. מציאות זו הופכת את הגן לזירה אידיאלית לבחינת האופן שבו זהות דתית מתעצבת, נבנית או נסוגה מול לחצים חברתיים ותרבותיים.
כדי לבחון את הסוגיה נערך מחקר אתנוגרפי מעמיק בחמישה גני חמ"ד, הכולל תצפיות משתתפות, ריאיונות עם גננות, הורים ואנשי פיקוח, וניתוח מסמכי תרבות פנימיים של מערכת החמ"ד. הניתוח משלב כלים תיאורטיים ממודל האקולוגי של ברונפנברנר עם ניתוח שיח ביקורתי, במטרה לחשוף כיצד נבנית זהות דתית וחילונית בצל האינטראקציה בין הפרט, הגננת ומדיניות המערכת. מהי מפת הדפוסים החינוכיים שנחשפת כאשר בוחנים מקרוב את חדר הגן הדתי? זו השאלה שהמאמר מבקש להאיר.
