תוקפנות ואלימות בגיל הרך הן תופעות שרוב הציבור נוטה לייחס לבני נוער ולבני גיל בית הספר היסודי הגבוה, אך מסתבר שהזרעים לכך נטמנים הרבה קודם. מחקרים מלמדים כי כבר בגיל שנתיים ניתן לראות ניצני תוקפנות בקרב ילדים, ותופעה זו אינה מסתמנת רק בקרב בנים אלא גם בקרב בנות, אף אם באופנים שונים. השאלה המרתקת שעולה היא לא רק אם קיימת תוקפנות בין ילדי כיתות א'-ב', אלא גם כיצד מגיבה מערכת החינוך, ובפרט המורות, לביטויי תוקפנות משני המינים, וכיצד תפיסות מגדריות מסורתיות משפיעות על הדרך שבה מתקבלת התנהגות "לא נשית" של בנות תוקפניות בהשוואה לבנים.
המחקר המוצג בוחן שאלות אלו דרך עיניהן של מורות המלמדות בכיתות היסוד, באמצעות שאלון מפורט שבדק גם עמדות סטראוטיפיות על תכונות אישיות של בנים ובנות, וגם דיווחים ישירים על מקרי אלימות מילולית ופיזית בכיתה. כדי לבחון עד כמה הדיווחים של המורות משקפים את המציאות בשטח, נערכו גם תצפיות בכיתות ובהפסקות, ולוו בשיחות עם מנהלות בתי הספר. השילוב הזה בין דיווח עצמי לתצפית בלתי אמצעית מעלה שאלות מרתקות לא רק על עוצמת התוקפנות בגיל הרך, אלא גם על מה שמורות רואות, מה שהן בוחרות לדווח עליו, ומה שנשאר מוסתר מעיניהן במרחב המשחקים.
