כשמתפרצת חצבת, פוליו או שעלת, הקהילות החרדיות מוצאות את עצמן שוב ושוב בלב הסערה. אלה קהילות גדולות וצעירות, עם ילודה גבוהה במיוחד, שמפוזרות בין ישראל, ארצות הברית, בריטניה ובלגיה ושומרות על קשרי נסיעה ותקשורת הדוקים ביניהן. מחלה שמתפרצת באחת מהן יכולה להגיע במהירות לאחרות. ובכל זאת, התמונה רחוקה מלהיות פשוטה, שהרי החרדים אינם גוש אחיד אלא מכלול של זרמים וחצרות, ולכל אחד מהם הנהגה משלו ויחס משלו לרפואה ולמדינה.
מה מעכב משפחות חרדיות מלהתחסן, ומה דווקא עוזר להן? האם מדובר בעמדה דתית, באי-אמון, בחוסר ידע, או בדברים פשוטים בהרבה? שאלת המחקר המרכזית עוסקת במיפוי שיטתי של החסמים והמאפשרים לחיסון באוכלוסייה הזו, כדי שאפשר יהיה לתכנן התערבויות שמתאימות לה באמת.
החוקרים ערכו סקירה שיטתית לפי הנחיות PRISMA, שנרשמה מראש. הם חיפשו במאגרי מידע מרכזיים מחקרים כמותניים ואיכותניים שפורסמו במשך כמעט שלושה עשורים, בדקו את איכותם בכלי סטנדרטי, ומיינו את הממצאים לפי מודל חמשת ה-A: נגישות, מודעות, עלות, קבלה והפעלה. התוצאה היא מבט רחב על אוכלוסייה שהדיון הציבורי עליה נוטה להיות סטריאוטיפי, עם מסקנות שעשויות להפתיע גם את מי שחושב שהוא מכיר את הנושא.
