איך מורה יכול לתת לתלמידים חופש בחירה ובו בזמן להציב גבולות ברורים? לרבים נדמה ששני הדברים מושכים לכיוונים הפוכים: מי שנותן מרחב נתפס כמי שמוותר על הכוונה, ומי שמכוון נתפס כמי שמגביל. ובכל זאת, בתיאוריית ההגדרה העצמית נחשבים שניהם לתנאי חשוב למוטיבציה, להשקעה וגם לרווחה של התלמידים ושל המורים. בספרות אין הסכמה לגבי ההגדרות של שני המושגים, ולגבי היחס ביניהם: האם הם מנוגדים, האם הם דבר אחד, או שמא הם נפרדים אך משלימים. הערפול הזה מקשה להשוות בין מחקרים, ומותיר מורים בלי הנחיה ברורה לעבודה בכיתה.
המאמר שואל כיצד מוגדרים ומודדים שני המרכיבים, מה הקשר ביניהם בפועל, ואילו תוצאות הם מקושרים אליהן אצל תלמידים ואצל מורים. נבדק גם אם הקשר משתנה בין יסודי לתיכון ולאקדמיה, בין מקצועות הוראה, בין תרבויות ובין שיטות איסוף נתונים כמו דיווח תלמידים, דיווח מורים ותצפית.
כדי לענות על כך ערכו החוקרים סקירה שיטתית לפי הנחיות PRISMA, וחיפשו בבסיסי נתונים מרכזיים בחינוך ובפסיכולוגיה, כולל עבודות דוקטורט. הם בחנו עשרות מחקרים והשוו את ההגדרות ואת כלי המדידה שלהם. לאחר מכן הם צירפו מטא-אנליזה של מאות גדלי אפקט, עם ניתוח מנחים וניתוח של מתאמים חלקיים. התמונה שמתקבלת שופכת אור חדש על שאלה שמעסיקה כל מי שעומד מול כיתה.






