תיירות ותרבות הן שתי תעשיות שנראות כאילו נוצרו זו בשביל זו: אתרי מורשת, פסטיבלים ומוזיאונים מזינים את חוויית התייר, ובתמורה התיירות מספקת למוסדות התרבות הכנסות וקהל. אבל האם השילוב הזה אכן מתקיים בפועל, בכל אזור ובכל תקופה, באותה מידה? יפן, עם מורשתה התרבותית העשירה ותעשיית תיירות שתרמה כ-7.3% לתמ"ג הלאומי בשנת 2019, מהווה מקרה בוחן מרתק לבחינת השאלה הזו, במיוחד לאור הפערים האזוריים הבולטים בין מרכזים עירוניים גדולים לאזורים פריפריאליים.
המחקר הנוכחי מבקש לבחון עד כמה תעשיית התרבות ותעשיית התיירות ביפן מתואמות ומשתלבות זו בזו, וכיצד התיאום הזה מתפתח במרחב ובזמן על פני 46 מפרפקטורות המדינה בין השנים 2009 ל-2019. לצורך כך נבנתה מערכת מדדים מקיפה הכוללת היבטים של תשתית, היקף ענפי והיקף שוק, כאשר המשקלים היחסיים של המדדים חושבו באמצעות שיטת משקל האנטרופיה. לאחר מכן הופעל מודל מידת הצימוד והתיאום, שאפשר לסווג את מצב היחסים בין שני הענפים במגוון פרפקטורות, בשילוב עם ניתוח צפיפות גרעינית מרחבית וניתוח אשכולות גיאוגרפיים שנועדו לחשוף דפוסים אזוריים נסתרים.
מעבר לתרומה האקדמית, המחקר מבקש להניח תשתית מבוססת נתונים למדיניות פיתוח בר-קיימא, בהתאם ליעדי האומות המאוחדות בנושא כלכלה, ערים בנות קיימא וצריכה אחראית. האם טוקיו ואוסקה, מרכזי הכוח הכלכליים והתרבותיים של יפן, אכן מובילים גם בתיאום בין הענפים? ואילו אזורים נותרים מאחור?
