העולם ניצב בפני אתגר כפול: אוכלוסייה שצפויה לגדול במיליארדי נפשות תוך שנים ספורות, ולצדה פערים מעמיקים בין אזורים מפותחים לפחות מפותחים. בעוד ארגונים בין-לאומיים מציבים יעדים שאפתניים לצמצום עוני ורעב, מתברר שהבעיה מורכבת הרבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון. האם באמת קיים מספיק מזון בעולם לכל הסובלים מרעב, וכיצד ייתכן שהפתרון, שאמור להיות פשוט יותר מריפוי מחלות קשות כמו איידס או שחפת, עדיין רחוק מהישג יד?
המאמר בוחן את הממד החברתי של הפיתוח הבר-קיימא דרך שתי סוגיות מרכזיות: עוני ומחסור במזון. הוא מציג כיצד מושג העוני עבר גלגולים מושגיים מאז המאה השמונה עשרה, מהגדרות כלכליות צרות שהתמקדו בהכנסה מינימלית, ועד תפיסות רחבות יותר הכוללות הדרה חברתית ואיכות חיים. במקביל, נבחנת סוגיית מחסור המזון וההבדל בין רעב, תת-תזונה ותזונה לקויה, לצד סקירת מדדים בין-לאומיים למדידת התקדמות בתחום, כגון מדד הרעב העולמי ומדדי הפיתוח הבר-קיימא של האיחוד האירופי.
הכתיבה מתבססת על סקירת ספרות מקצועית, נתונים מארגונים בין-לאומיים כמו האומות המאוחדות, ארגון המזון והחקלאות וארגון הבריאות העולמי, וכן על השוואה בין מדינות באיחוד האירופי, כולל ליטא, בכל הנוגע לאופן שבו הן מגדירות ומודדות עוני ומחסור מזון. כיצד משתלבים כל אלה זה בזה, ואילו מסקנות עולות מהניתוח המשולב, זהו הציר שסביבו נבנה הדיון במאמר.
