איחוד האמירויות הערביות, מדינה שנוסדה רק ב-1971 ומעולם לא ידעה מאבק עצמאות אלים או מסורת אמנות חזותית עשירה, מוצא את עצמו כיום בעיצומו של תהליך מרתק: יצירת שפה קולנועית לאומית משלו, כאשר בפועל הוא כבר מוביל את שוק הקולנוע הגדול ביותר במזרח התיכון. דובאי ואבו דאבי מלאות במולטיפלקסים מפוארים, אך אלה מציגים כמעט אך ורק תוצרת הוליווד, בוליווד ומצרים. איך, אם כן, בונה מדינה חדשה תעשיית קולנוע משל עצמה, ומה היחס בין האופן שבו היא מקבלת בברכה הפקות הוליוודיות ענקיות דוגמת "משימה בלתי אפשרית" לבין הדחייה החריפה שספגה הפקת "סקס והעיר הגדולה 2"?
המאמר בוחן כיצד מנסה האיחוד לגבש זהות לאומית קולנועית, בעת ובעונה אחת עם התמודדותו עם ייצוגים מערביים בוטים של האזור. באמצעות ניתוח תכנים של סרטים אמירתיים מרכזיים, בחינת ההיסטוריה הקצרה אך מרתקת של הקולנוע המקומי, ושיחות עם יוצרים, מבקרים וקהל צעיר, נבחנת השאלה מה בעצם מסתתר, ומה בעצם נעדר, מהמסך האמירתי: אילו נושאים חברתיים נמנעים היוצרים המקומיים מלהציג, מדוע דווקא סוגת האימה הפכה למקום מבטחים אמנותי, ומה הקשר בין תשתית ממשלתית עשירה במיוחד להיעדר תרבות כתיבת תסריטים או ביקורת קולנוע אמיתית. השאלה המרכזית שמעסיקה את המאמר היא כיצד קולנוע צעיר, שנוצר במקביל להתגבשות הזהות הלאומית עצמה, יכול לשמש כמראה, ולעיתים גם כמסווה, לחברה שעדיין לומדת להסתכל על עצמה.
