בשנת 2004 הקרין אסי דיין סרט שנראה כניתוק גמור מיצירתו הקודמת: אחרי טרילוגיה תל אביבית קודרת שעסקה בבדידות ובמוות בחלל עירוני חילוני, הוא בחר להעמיד במרכז הבד אלוהים עייף המבלה בצפייה בערוץ קניות, ובן בשם ישו שנשלח לגאול את ירושלים. האם זהו באמת מפנה רוחני, פנייה פתאומית מהניהיליזם התל אביבי אל עולם של קדושה, גאולה ואמונה? או שמדובר בהמשך ישיר, רק תחת מסווה נוצרי, של אותם עסקים בלתי פתורים שהעסיקו את דיין קודם לכן?
המאמר בוחן את השאלה הזו דרך קריאה צמודה בסרט "הבשורה על פי אלוהים", תוך התמקדות במוטיבים שנראים תנ"כיים ונוצריים כאחד: עקדת יצחק וצליבת ישו, יחסי אב ובן, והמרחב הסימבולי של ירושלים לעומת תל אביב. הניתוח עוקב אחר בחירות ליהוק תמוהות, אחר סצנות סאטיריות שנועדו לזעזע ולערער דימויים מקודשים, ואחר האופן שבו הביוגרפיה המשפחתית של היוצר עצמו מסתננת אל תוך הטקסט הקולנועי.
מה עומד מאחורי ההחלטה להלביש את המיתוס היהודי הישראלי בתלבושת נוצרית? ומה בכלל אפשר ללמוד מהחיבור בין דמות אלוהים המגולמת בידי דיין עצמו לבין מיתוסים לאומיים ואישיים כאחד? המאמר מציע מסע פרשני מפתיע אל תוך אחד הסרטים המוזרים והפחות נחקרים בקולנוע הישראלי.
