הנאצריזם עיצב את מצרים ואת המזרח התיכון כולו, וגם היום משטרו של א-סיסי נשען על הרטוריקה ועל הניסיון הנאצרי. אבל האם עלייתו הייתה בלתי נמנעת? האם מצרים שלאחר הפיכת הקצינים החופשיים ב-1952 הייתה נידונה להפוך למדינה קורפורטיסטית וסמכותנית, בגלל תיעוש מהיר, מורשת קולוניאלית, לאומנות עזה ודמוקרטיה כושלת? או שמא הכול נחרץ בהחלטות של שחקנים בודדים ברגעים קריטיים, ועולם אחר היה אפשרי?
השאלה הזאת כמעט לא נבדקה בספרות, אף שהיא נוגעת בלב ההבנה של ההתפתחות הפוליטית והכלכלית באזור. המאמר מעמת שתי דרכים להסביר שינוי מוסדי: האחת רואה בו תוצאה של כוחות מבניים שקבעו את הכיוון מראש, והשנייה מדגישה את תפקיד הסוכנות, הצמתים הקריטיים והאופן שבו בחירה אחת סוגרת דלתות אחרות.
כדי לבחון זאת, המחברים בונים מודל מבוסס תורת משחקים של מאבק הכוח בין 1952 ל-1954, שבו נאצר מתמודד מול נגיב, בעלי האדמות השמרנים, הוופד הליברלי, האחים המוסלמים והקומוניסטים. המודל מחשב את הסיכויים של נאצר לנצח בתרחיש ההיסטורי ובתרחישים חלופיים, שבהם סדר האירועים משתנה, ומשווה ביניהם. התוצאה היא ניסיון מקורי לבחון בשיטה כמותית שאלה היסטורית שנחשבה לעיתים בלתי ניתנת לבדיקה.
