אזורי הרים באירופה נמצאים בחוד החנית של שינוי האקלים, וחקלאות המרעה ההררית ניצבת במקום פרדוקסלי: היא סובלת מהשלכות ההתחממות אך גם תורמת לה, בעיקר בזכות פליטות מתאן ממקנה. איך מתמודדים אזורים כפריים עם המתח הזה בין יעדים לאומיים ובין-לאומיים להפחתת פליטות לבין המציאות היומיומית של חוואים המנהלים עדרים ומרעה בשטח?
מאמר זה בוחן שאלה מרתקת: האם משטרים מדיניים מבוזרים, כמו זה השווייצי הפדרלי, אכן מייצרים ממשל אקלימי מוצלח יותר בהשוואה למדינה ריכוזית כמו צרפת, כפי שהאינטואיציה המקובלת מציעה? המחקר משווה בין קנטון ולה בשווייץ לבין אזור הוט-סבואה בצרפת, שני אזורי הרים בעלי מסורת דומה של חקלאות מרעה וגבינות איכות, אך עם מבנים מוסדיים הפוכים לחלוטין.
באמצעות שילוב של ראיונות עומק עם חוואים, מנהיגי קואופרטיבים ונציגי רשויות, ביקורים בחוות וניתוח מסמכי מדיניות רשמיים, החוקרים מתחקים אחר האופן שבו כלים מדיניים שונים, מסובסידיות פרטניות ועד תוכניות אגרו-סביבתיות קולקטיביות, מבנים בפועל את מרחב ההשתתפות של החוואים. הממצאים חושפים תמונה מורכבת ומפתיעה יותר משנדמה על פניו לגבי הקשר בין מבנה שלטוני, ביזור פורמלי ותהליכי הפחתת פליטות אמיתיים בשטח, ומעלים שאלות מהותיות על מהות ה"ביזור" עצמו ועל תפקידם הקריטי של מתווכים מוסדיים בהצלחת מדיניות אקלים.
