מה אם אפשר היה לייצר חשמל ברציפות, יום ולילה, בלי תלות בשמש או ברוח, רק מההפרש בין מי הים החמים בשטח לבין המים הקרים שבעומק? זה הרעיון שמאחורי המרת אנרגיה תרמית של האוקיינוס, טכנולוגיה שמסקרנת חוקרים כבר עשורים, אבל כיום פועלים בעולם רק שני מתקנים קטנים. ההערכות לגבי כמות החשמל שאפשר להפיק ממנה בצורה בת קיימא נעות בין כמה טרה-וואט בודדים לאלף, פער עצום שמעורר שאלות רציניות.
המאמר שואל כמה הספק האוקיינוס באמת מסוגל לספק לאורך זמן, וכיצד התשובה משתנה כשהאקלים משתנה. שאלה נוספת היא האם פריסה רחבת היקף של מתקנים כאלה יכולה לסייע בהתמודדות עם התחממות כדור הארץ, ואיזה חלק מההשפעה נובע מהפחתת פליטות ואיזה חלק מעצם הזרמת מים עמוקים וקרים אל השכבות העליונות.
כדי לבדוק זאת, החוקרים השתמשו במודל מערכת כדור הארץ בעל מורכבות ביניים, המצומד למחזור הפחמן, ופיתחו שיטה חדשה לתיאור הערבוב של המים שמשחררים המתקנים. הם גם תכננו תכנית פריסה אדפטיבית שבה מתקנים מועברים למקומות מתאימים יותר כשהתנאים משתנים. הם הריצו סימולציות ארוכות מאוד, הכוללות אקלים עכשווי ותרחיש פליטות גבוהות, ובחנו יעדי הספק שונים ופריסות עתידיות עד שנת 2500 ואף מעבר לה. התוצאה היא מבט נדיר על האופן שבו הים והאטמוספירה מגיבים זה לזה בקנה מידה של מאות ואלפי שנים.
