חרדה חברתית נחשבת בדרך כלל להפרעה שאדם או "יש לו" או "אין לו", אבל יותר ויותר חוקרים מציעים לראות בה רצף: מאנשים שחרדתם קלה ועד כאלה שהיא משתקת אותם. אם זה נכון, אולי גם המוח שלנו משקף את הרצף הזה, ולא רק את הקו המפריד בין "מאובחן" ל"לא מאובחן". והשאלה מתחדדת כשמתברר שמחקרי הדמיה קודמים סתרו זה את זה, בעיקר בכל הנוגע לאמיגדלה, אזור קטן במוח שמזוהה עם פחד ועיבוד רגשי. ייתכן שהאמיגדלה אינה יחידה אחת אלא אוסף של תת-אזורים בעלי תפקידים שונים.
במחקר הזה נשאלת שאלה פשוטה לכאורה: האם מוחם של אנשים עם חרדה חברתית שונה גם כשהם שוכבים בסורק ואין שום איום חברתי באופק? ומה קורה כשבוחנים לא רק את ההבדל בין קבוצות, אלא גם את חומרת החרדה בקרב כל המשתתפים?
החוקרים סרקו 138 משתתפים, חלקם עם חרדה חברתית וחלקם בריאים, בזמן מנוחה, בסריקה ארוכה יחסית ובטכנולוגיה מתקדמת של הדמיה מהירה. הם עיבדו את הנתונים בצינור סטנדרטי שנועד לשפר את יכולת השחזור. הם בחנו את קישוריות המוח מכמה אזורי מוצא, ובהם ארבעה תת-אזורים של האמיגדלה ואזורים נוספים שדווחו בספרות, והשוו בין הקבוצות וגם בדקו קשרים לחומרת הסימפטומים. התשובה עשויה לשנות את הדרך שבה חושבים על אבחון והבנה ביולוגית של חרדה חברתית.
