תוכניות ספורט ואימון גופני נפוצות היום בבתי ספר, בשירותי מבחן ובמוסדות כליאה, מתוך הנחה שתנועה סדירה עושה משהו טוב גם להתנהגות ולא רק לגוף. ההנחה הזו מושכת מאוד: פעילות גופנית זולה, נגישה, אינה דורשת מטפל מיומן בכל מפגש, ורוב האנשים מוכנים להשתתף בה. במקביל, הטיפולים המקובלים בתוקפנות ובעבריינות מתקשים להראות הצלחה יציבה, שיעורי הנשירה מהם גבוהים ושיעורי החזרה לעבריינות גבוהים עוד יותר. מכאן עולה שאלה שראוי לבדוק אותה ברצינות ולא רק להניח שתשובתה חיובית.
השאלה שבמרכז העבודה הזו היא עד כמה התערבויות המבוססות על פעילות גופנית אכן מצליחות להפחית התנהגות אנטי חברתית, כלומר תוקפנות, כעס, עוינות, בעיות התנהגות ועבריינות, בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. לצד זה נבחנת שאלה מעניינת לא פחות: עבור מי זה עובד, ואילו סוגי פעילות ואילו סוגי התנהגות מגיבים אחרת.
כדי להשיב על כך נסרקו עשרות אלפי רשומות בשבעה מאגרי מידע, מראשיתם ועד 2021. מתוכן נבחרו עבודות שעמדו בקריטריונים נוקשים: פעילות גופנית סדירה ולא חד פעמית, קבוצת ביקורת, מדידה ממשית של התנהגות, והוצאה מכוונת של תוכניות שעיקרן יוגה וקשיבות, כדי לבודד את תרומתה של התנועה עצמה. התוצאות של כל אותן עבודות אוחדו לכדי תמונה אחת, לצד בחינה שיטתית של סוג הפעילות, אופי קבוצת ההשוואה, גיל המשתתפים ומדד ההתנהגות שנמדד.
