בעולם המשתנה במהירות של המאה ה-21, רכישת מיומנויות חיים הפכה להכרח ולא לפריבילגיה. מערכות החינוך נדרשות להכין את הלומדים לא רק לעולם העבודה, אלא גם לחיים עצמם: עם אתגרים חברתיים, טכנולוגיים ותרבותיים שאין להם תקדים. דווקא החינוך הבלתי פורמלי, שמתקיים מחוץ לגבולות המסגרת הבית־ספרית, נושא פוטנציאל משמעותי בהקניית כישורים מעשיים, רגשיים וחברתיים, המותאמים לצרכים של היחיד והקהילה.
על רקע זה עולה שאלה מרכזית: כיצד מיושם חינוך מבוסס מיומנויות חיים של המאה ה-21 במוסדות החינוך הבלתי פורמליים? מה באמת קורה בשטח? אילו מיומנויות מקבלות מקום, ואילו נזנחות? הסקרנות להבין את הפער בין ההצהרות על חשיבות הכישורים הרכים והחשיבה הביקורתית לבין המציאות בשטח, הובילה לבחינת האופן שבו מנהלי מוסדות החינוך הבלתי פורמלי מיישמים בפועל את גישת הלמידה הזו.
כדי לענות על השאלה, נערך מחקר כמותי בשיטת סקר בקרב מוסדות חינוך בלתי פורמליים באינדונזיה. נאספו נתונים ממנהלים, אנשי צוות ותלמידים, תוך שימוש בשאלונים מובנים שהתמקדו במודל KSAVE, מודל בינלאומי להערכת מיומנויות המאה ה-21. הממצאים שופכים אור על מגמות ההטמעה, התחומים המובילים והנקודות החלשות.
