מדינת הרווחה נחשבת לאחד המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם החברה מבטאת את אחריותה כלפי אזרחיה, אולם מאחורי דימוי של דאגה וסולידריות מסתתר לעיתים מנגנון של כוח ושליטה. שאלת גבולות ההתערבות של המדינה בחיי המשפחה מעוררת מחלוקות מוסריות, חברתיות ופוליטיות, במיוחד כאשר מדובר בנשים מוחלשות הנאבקות על זכותן לאימהות. התופעה שבה רשויות הרווחה מפקיעות אימהות מילדיהן בשם "טובת הילד" חושפת מורכבות עמוקה ביחסים שבין רווחה לחירות, בין טיפול לפיקוח, ובין חמלה להדרה.
מתוך מתח זה עולה שאלת המחקר: כיצד השיח על טובת הילד והמסוגלות ההורית משמש להצדקת שלילת אימהות מנשים מוחלשות, ומהם המנגנונים החברתיים, המשפטיים והפסיכולוגיים המאפשרים תהליך זה? הסקרנות שמניעה את החוקרת נוגעת להבנת הדרך שבה ערכים הנתפסים כחיוביים – דאגה, הגנה, אחריות – הופכים לכלים של משטור ושליטה.
כדי לבחון סוגיה זו, החוקרת נקטה גישה אוטו אתנוגרפית ששילבה תיעוד ממושך של מקרים אמיתיים, מעורבות במאבקים ציבוריים וניתוח של מסמכים משפטיים וחוות דעת מקצועיות. דרך שילוב של חוויה אישית עם ניתוח ביקורתי הם ביקשו לחשוף את הדינמיקה הפנימית של מערכת הרווחה ואת הדרך שבה היא מעצבת מחדש את מושג האימהות.
