"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". מה קורה כשהרעיון העתיק של העם הנבחר פוגש ילדים בני אחת עשרה בכיתה ו', לא בדרשה ולא בנאום, אלא בסיפור, בשיר ובמקראה שהם קוראים בשיעורי השפה? ספרי הלימוד אינם רק כלי ללימוד קריאה. הם בונים בראשם של התלמידים מעין מפה: מי קרוב ומי רחוק, מי "אנחנו" ומי "הם". לעיתים המפה הזאת מצוירת בגלוי, ולעיתים היא מסתתרת במילים שגורות ולכאורה תמימות, כמו "גוי" ו"נוכרי".
המאמר שואל כיצד מתבטאת התפיסה המתבדלת של העם היהודי במקראות לימוד בישראל, ובאילו צורות היא מופיעה: דתית, אתנית, טריטוריאלית או שילוב ביניהן. כדי לבדוק זאת נעזרים החוקרים בכלים מתחום הסמנטיקה הקוגניטיבית, ובהם תאוריית האב־טיפוסיות והמושג "לאום" כמושג מורכב המורכב מכמה תת־מודלים. הם בוחנים את הדימויים, המטפורות והשדות הסמנטיים שבהם משתמשים הטקסטים: מעלה ומטה, אור וחושך, גדול וקטן.
הקורפוס מתמקד במהדורות השונות של מקראת "ילדותנו" של רשת בית יעקב מהמגזר החרדי, והן מושוות למקראות של החינוך הממלכתי־דתי והממלכתי, מתוך מחקר רחב שכלל עשרים מקראות לכיתה ו'. המאמר מעלה שאלה שנוגעת לכל חברה: מה מלמדים אותנו הסיפורים שאנו מספרים לילדינו על עצמנו ועל האחר, ועד כמה אנו מודעים לכך?






