מה קורה כשמורה שזה עתה קיבלה על עצמה את תפקיד הניהול הראשון בחייה, מוצאת את עצמה כחודש בלבד לאחר תחילת הדרך, מנהלת בית ספר בעצם ימיו הראשונים של אסון לאומי? מלחמת "חרבות ברזל" פרצה בישראל ימים ספורים לאחר שקבוצת מנהלות חדשות נכנסה לתפקידה, ומיד נדרשה לא רק ללמוד לנהל, אלא לנהל תוך יצירת דרכי עבודה חדשות שלא היה להן כל תשתית קודמת לגזור מהן. איך מתמודדת מנהלת חדשה עם צוות מזועזע, תלמידים פגועים ומשפחות שחוו טרגדיה, כשגם היא עצמה נמצאת בעיצומו של תהליך למידה מקצועי ואישי? מהם המשאבים שעליהם היא נשענת כשאין לה עדיין "שגרה רגילה" שאליה אפשר לחזור?
מאמר זה בוחן שאלות אלו מתוך מבט קרוב על תוכנית הכשרה למנהלים ומנהלות חדשים, שהחלה חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה והמשיכה לאורך השנה שאחריה. באמצעות ראיונות מעמיקים עם שתים עשרה מנהלות חדשות מבתי ספר יהודיים, חלקן בערים שנפגעו ישירות מהמתקפה או פונו מתושביהן, נבחנים האתגרים שעמם התמודדו, האופן שבו התפתחו דרכי הניהול שלהן, מקורות התמיכה שעליהם נשענו ותהליכי ההתמודדות שעברו על פני זמן. המחקר מציע הצצה נדירה לצומת שבין כניסה לתפקיד מקצועי מורכב לבין התמודדות עם משבר לאומי חריג בעוצמתו, ומעורר שאלות מהותיות על טבעה של מנהיגות חינוכית בעת משבר.
