המקרא דורש מאבק קנאי בעבודה זרה: שבירת מזבחות, ניתוץ מצבות ושריפת פסילים. אבל כשפותחים את משנת עבודה זרה, מתקבלת תמונה אחרת לגמרי. החכמים דנים באיסור והיתר, בהנאה ובמרחקים, ובמקום קנאות מצאו דרך שבה צלם יכול לאבד את מעמדו באמצעות פגיעה סמלית בו מצד הגוי העובד אותו. איך ייתכן שדווקא מי שחי תחת שלטון רומי בנה מערכת כזו? ומדוע נכרי הוא זה שמסוגל לבטל אלוהות, ואילו ישראל אינו יכול?
ההסברים המקובלים במחקר נשענים על מאזן הכוחות בין היהודים לסביבתם: ביטחון עצמי יהודי או חוסר יכולת פוליטית לפעול. המאמר מציע כיוון אחר, ובוחן אם ההבדל בין המקרא למשנה משקף שינוי בתמונת העולם התאולוגית והפוליטית של הפגאניות היוונית־רומית, שבתוכה פעלו החכמים.
כדי לבדוק זאת נקרא דין ביטול עבודה זרה לצד פרקטיקות רומיות מוכרות של פגיעה בדמויות שליטים, ולצד מקורות פגאניים, יהודיים ונוצריים שעוסקים בטבע האלוהות ובפולחן הקיסר. במרכז הניתוח עומדות שתי שיחות של חכמים עם נכרים: שיחת רבן גמליאל ופרוקלוס במרחץ של אפרודיטי, ושאלת הזקנים ברומי. מתברר שמאחורי הלכה טכנית לכאורה מסתתר דיאלוג חי עם עולמם של הפגאנים.






