בשנת 782 פרסם קרל הגדול חוק שהטיל עונש מוות על שריפת מתים, על קבורה בתלי קבורה ועל קבורה מחוץ לבתי קברות נוצריים. במבט ראשון נדמה שזהו עוד צעד בדרך להפיכת הסקסונים לנוצרים טובים. אבל מדוע דווקא מנהגי קבורה זכו לחומרה כזו, כשהכנסייה הפרנקית שחיה עם מנהגים דומים במשך דורות כמעט לא נגעה בהם?
המאמר שואל מה עמד באמת מאחורי ההוראות הללו: האם דאגה לטוהר האמונה, או ניסיון לשלוט באופן שבו עם כבוש מציג את עצמו, את מעמדו ואת זהותו מול הכובש. השאלה נוגעת בלב היחס בין דת, כוח וזהות אתנית בימי הביניים המוקדמים, ואולי גם בשאלות מוכרות יותר מן ההווה על כפיית תרבות על מיעוטים.
כדי לברר זאת המחבר משלב קריאה בחוק הסקסוני ובמקורות כתובים מן התקופה, כמו חיי הקדושים, מכתבי כנסייה ודברי אינהרד ואלקווין, עם ממצאים ארכאולוגיים מבתי קברות באנגליה, בגאליה, בפריזיה ובשטחי סקסוניה. הוא נעזר בגישות אנתרופולוגיות לטקסי קבורה ולזהות אתנית, ובוחן בנפרד כל אחת מן הפרקטיקות שנאסרו: שריפה, תלים והקרבת אדם. התמונה שמצטיירת מן העדויות אינה פשוטה כפי שנהוג להניח.






