מהי המשקל האמיתי של המחשבה בקביעת אחריותו של אדם על מעשיו? המשפט המודרני מבחין בבירור בין "יסוד עובדתי" ל"יסוד נפשי", ובדרך כלל אין מענישים על מחשבה בלבד ואין מענישים על מעשה תמים שנעשה בתמימות. אך מה קורה כאשר אדם מתכוון לעבור עבירה, פועל בהתאם לכוונתו, ומתברר בדיעבד שהנסיבות שבהן דימה לפעול לא התקיימו בפועל, כך שלמעשה לא בוצעה כלל עבירה מבחינה אובייקטיבית? מקרה כזה, המכונה במשפט המודרני "ניסיון בלתי צליח", מזמן שאלה מרתקת: האם משפט קדום, שקיים אלפי שנים לפני שהמשפטנים המודרניים גיבשו את המושגים הללו, כלל התייחסות דומה, ואם כן, כיצד?
המאמר בוחן שאלה זו לאור מקורות תנאיים, ובראשם מחלוקת עתיקה במסכת נזיר בעניינה של אישה שנדרה נדר נזירות שהופר שלא בידיעתה, ופעלה בהנחה שהיא עדיין נזירה. תוך התבססות על מקורות אלה, ועל שיטתו הפרשנית המיוחדת של רבינו בחיי, הקובע כי "הלב עיקר האדם ועיקר כל המצוות וכל העבירות", נבחנות ארבע גישות תיאורטיות שהציעו פוסקים ופרשנים במרוצת הדורות להסביר מדוע בכלל יש להטיל אחריות על מעשה שבפועל אינו עבירה. הדיון מתרחב גם לזיקה בין סוגיה עתיקה זו לפרשה מקראית מוכרת, מכירת יוסף בידי אחיו, ולשאלה אם ניתן להקיש ביניהן. כך נפרש בפני הקורא צוהר להבנה מעמיקה ומפתיעה של מקום המחשבה והכוונה בעולם ההלכה.
