תמונות, מוזיקה וטקסטים שנוצרים בלחיצת כפתור כבר אינם חזון עתידני. חוק זכות יוצרים בנוי על דימוי ותיק של היוצר כגאון בודד שיוצר יש מאין, אבל כשאדם מקליד פרומפט קצר ומכונה מפיקה יצירה שזוכה בפרסים או נמכרת בסכומי עתק, לא ברור מי היוצר, אם יש יוצר בכלל, ולמי שייכת התוצאה. השאלה מעסיקה בתי משפט, משרדי רישום, מפתחים, אמנים ומשתמשים מן השורה.
המאמר שואל אם המושגים "יוצר" ו"הליך היצירה", כפי שעוצבו בחוק, מסוגלים עדיין להכיל מציאות שבה אדם ומכונה פועלים יחד. כדי לברר זאת המחבר בוחן את התשתית הערכית והתכליתית של דיני זכויות היוצרים ואת דרישת המקוריות בפסיקה הישראלית והזרה. הוא מפרק את תהליך היצירה האלגוריתמית לשלביו, ומתאר היכן נכנסת ההשפעה האנושית והיכן פועלת המכונה. הוא גם מציב זה מול זה את הטענה שהמחשב אינו אלא כלי חדש ואת הטענה שמדובר בשינוי פרדיגמה. בהמשך הוא מעמיד לבחינה את האפשרויות השונות להקצאת הבעלות: מתכנת, משתמש, המכונה עצמה, מחברות משותפת, דוקטרינת העבודה שנעשתה עבור מעסיק ונחלת הכלל.
יש כאן שאלות משפטיות, פילוסופיות וכלכליות שמצטלבות זו בזו: האם מכונה יכולה להיות יצירתית, מה קורה לערכה של האמנות כשנוצרות מיליוני יצירות, ואיזה הסדר משפטי יאזן בין עידוד היצירה האנושית לבין קידום הטכנולוגיה.
