מה קורה לחובות של אדם אחרי שהוא מת? השאלה נשמעת טכנית, אבל היא נוגעת ביסודות עצמם של דיני חדלות הפירעון. המערכת כולה בנויה סביב רעיון אחד גדול: לאפשר לחייב ישר הלב שנקלע לקשיים לפתוח דף חדש, להשתקם ולשוב אל המעגל הכלכלי היצרני. וכאן מתעוררת שאלה מטרידה: מה נותר מן הרעיון הזה כשהחייב כבר אינו בין החיים?
בישראל אפשר לנהל עיזבון לפי דיני חדלות פירעון בשני מצבים: כשחייב נפטר באמצע ההליך, וכשמתברר לאחר הפטירה שאין בעיזבון די כדי לפרוע את החובות. בשני המקרים מורה החוק, כדבר מובן מאליו, שההליך ייפתח או יימשך. אך האם הוא אכן מובן מאליו? האם ראוי להפעיל על עיזבון את אותם מנגנוני גבייה חריפים שנועדו להתמודד עם חייב חי, ובהם ביטול פעולות שנעשו שנים קודם לכן בתום לב? והאם הפטר שניתן לעיזבון הוא הפטר אמיתי או שמא פיקציה משפטית?
הבחינה נפרשת על פני שני מישורים. האחד הוא ניתוח ההוראות הסותרות שבחוק הירושה ובחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, לצד בדיקה שיטתית של ההצדקות שעליהן נשען ההליך, מן התועלת החברתית והכוונת ההתנהגות ועד זכות הקניין של הנושים וכבוד האדם. האחר הוא מבט משווה אל הדין האנגלי ואל הדין האמריקני, שהתמודדו עם אותה שאלה ממש בדרכים שונות מאוד זו מזו.
