מה קורה לאדם כשהוא מבין שאין לו דרך לקיים עד תום את מה שנדרש ממנו? פאולוס, יהודי שניצב על קו הגבול של המסורת, ראה בכך הוכחה לכך שהחוק עצמו נושא בחובו מוות, והעביר את כובד המשקל מן המעשה אל האמונה. הרמן כהן, מבכירי הפילוסופים היהודים בגרמניה של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת העשרים, שמע בטיעון הזה הד של הראייה הטרגית של העולם העתיק, ובחר להשיב לו מתוך עולמה של המצווה.
המאמר שואל מה פירוש לחיות עם ציווי שאי אפשר להשלימו, ומה מתגלה לאדם דווקא ברגע שבו הוא מפר אותו. הוא מבקש להבין כיצד אותה חוויה של כישלון, שאצל אחד היא סיבה לבטל את החוק, יכולה להפוך אצל אחר למקום שבו האדם נעשה יחיד ובעל אחריות. בדרך נפרשת גם שאלה סבוכה בתוך הגות כהן עצמו: כיצד תיתכן דת שמייחדת את האדם בלי לקשור את החוק לשאלת החיים והמוות?
המחקר קורא מקרוב את איגרותיו של פאולוס ואת "דת התבונה ממקורות היהדות" של כהן, מעמת ביניהם, ומשלב ביניהם את ביקורתו של ניטשה ואת הרקע של הטרגדיה היוונית ושל הנבואה המקראית. התוצאה היא פנומנולוגיה של האדם כיש מצוּוה, של הגוף, הלב, החטא והתפילה, שנוגעת בשאלה ישנה ועדיין חיה: מה משמעותה של עמידה מול דרישה מוחלטת מתוך סופיות אנושית.






