מה קורה בעולמם הפנימי של ילדים שמתקשים להתרכז, לשבת בשקט ולבלום דחפים? אנחנו מכירים את ההשפעה של הפרעת קשב וריכוז על הלימודים ועל ההתנהגות, אבל פחות שואלים איך הילדים האלה חווים את היחסים עם הוריהם, ואיזו תמונה פנימית הם נושאים של הורה שאפשר לסמוך עליו כשקשה. השאלה הזאת חשובה, כי הדרך שבה ילד מדמיין את זמינותם של הוריו קשורה להתפתחות הרגשית והחברתית שלו, ויכולה להשפיע על הדרך שבה כדאי לעזור לו ולמשפחתו.
המחקר הנוכחי בוחן אם ילדים עם ADHD נבדלים מילדים בלי ההפרעה באופן שבו הם מייצגים את מערכת היחסים עם הוריהם, ואם ההבדל הזה נשאר גם כשלוקחים בחשבון התנהגות מתריסה והשכלת ההורים. בנוסף נבדק בתוך קבוצת הילדים עם ההפרעה אילו מאפיינים של המשפחה עשויים להסביר הבדלים כאלה.
החוקרים הולנדים פגשו 74 ילדים עם אבחנה קלינית של ADHD מול 30 ילדים מתפתחים בדרך טיפוסית, בני 4 עד 11. במקום לשאול את הילדים ישירות, ששיטה כזו חשופה להטיות, הם נתנו להם להשלים סיפורים קצרים בעזרת שתי בובות, ילד והורה, ובחנו מה מתגלה מתוך המשחק. במקביל נאספו נתונים על איכות היחסים כפי שהיא עולה מדיבור ההורה על ילדו, ועל תחושת המסוגלות ההורית. האם מה שמסתתר בסיפורים של הילדים מפתיע?






