מה קורה כשמגדירים מושג באמצעות השלילה של עצמו? ההגדרה נראית תמימה, אך היא מזכירה את פרדוקס ראסל ומאיימת להפיל כל מערכת היסק שמסכימה לקבל אותה. רוב הגישות הסמנטיות הסטנדרטיות מתמודדות עם הסכנה בדרך אחת: הן אוסרות מראש הגדרות מעגליות ודורשות שכל הגדרה תיבנה בשלבים מבוססים. אבל האיסור הזה יקר. לעיתים קרובות אי אפשר אפילו להכריע מתוך ההגדרה אם היא מתנהגת יפה, וכך נשללת מאיתנו היכולת לחשוב באופן שיטתי על תופעות לא מבוססות, ובראשן הפרדוקסים.
המאמר שואל איזה פורמט של חשיבה דדוקטיבית מסוגל לארח הגדרות חופשיות, כולל סותרות, בלי להתמוטט. במרכז הדיון עומד ההבדל בין שני פורמטים מוכרים: הדדוקציה הטבעית והתחשיב הסקוונטי של גנצן. החוקרים מציבים אותם זה מול זה ובוחנים כיצד כל אחד מהם מתייחס להנחות, לתוצאה לוגית ולהיסק. הם משתמשים בהגדרות פסוקיות מסוג תכנות לוגי, מציגים אותן כמערכת טיפוסים עם בנאים, סלקטורים וכללי רדוקציה, ומריצים על שני הפורמטים את אותה הגדרה מעגלית פשוטה. בדרך הם בודקים מה קורה לנורמליזציה, לחיתוך ולהחלפה, ומה אפשר ללמוד מכך על היחס בין מושגים היפותטיים לקטגוריים.
הדיון נוגע בשאלות עמוקות: האם תוצאה לוגית באמת מבטיחה לנו רשות לבצע היסק, מהו בעצם "מחזיק מקום" בהוכחה, ומתי טרם בהוכחה מציין משהו ומתי הוא רק נראה כך. התשובות מובילות גם אל רעיון של תיאוריית טיפוסים חופשית, שמחברת את מרטין-לף ללוגיקה החופשית.






