כשקמה מדינת ישראל, חלמו רבני הציונות הדתית על מדינה המתנהלת לפי ההלכה. אבל המדינה הייתה גם דמוקרטית ומערבית, ואזרחיה כללו לא יהודים. כיצד ההלכה רואה את מעמדו של הנכרי היושב בארץ? והאם התשובה תלויה רק בטקסטים הקדומים, או גם במציאות המדינית והביטחונית ובהשקפת העולם של הפוסק? השאלה קיבלה משנה תוקף אחרי מלחמת ששת הימים, כשאוכלוסייה ערבית גדולה מצאה את עצמה תחת ריבונות ישראלית.
המאמר בוחן מקרוב את פסיקתם של ארבעה רבנים מרכזיים: הרב יצחק הרצוג, הרב שאול ישראלי, הרב אלישע אבינר והרב ישראל רוזן. הוא קורא את דבריהם בעיון, עוקב אחר המקורות ההלכתיים שעליהם נשענו, מהרמב"ם והראב"ד ועד הספרי, ובודק כיצד כל אחד מהם קורא אותם, מה הוא בוחר להדגיש ומה הוא מניח בצד.
הקריאה משווה בין שני דורות של פוסקים, דור הקמת המדינה והדור שצמח אחרי 1967. היא שואלת אילו שאלות העסיקו כל אחד מהם, אילו שיקולים עמדו ברקע הכרעותיו, ומה אפשר ללמוד מכך על היחס בין הלכה, פוליטיקה ואידאולוגיה בעידן המדינה היהודית.






