האל במקרא קנא, וקנאתו עלולה להתפרץ בחרון אף שמשמיד עולם שלם. אבל מה קורה אחרי שהמבול נגמר? האל מבטיח שלא יביא עוד מבול, אף שבני האדם לא השתנו ונותרו מושחתים ואלימים כפי שהיו. מה, אם כן, מונע ממנו לשוב ולהתפרץ בפעם הבאה? פרשנים רבים התקשו להתמודד עם השאלה הזו, משום שהיא נוגעת בתכונות נפשיות של האל שהם נרתעו מלייחס לו.
המאמר מציע לקרוא את סיום סיפור המבול מזווית פסיכולוגית ואמוציונלית ולא רק תאולוגית או מוסרית. מוקד הקריאה הוא הקשת בענן: האם היא באמת סימן הרגעה לבני האדם, כפי שנהוג לחשוב, או שמא היא משרתת מישהו אחר לגמרי? הקריאה נשענת על גישה שכמעט לא זכתה לתשומת לב בחקר המקרא, ועל ההבחנה בין שני המקורות שמהם מורכב הסיפור, הכוהני והלא כוהני. כל אחד מהם מסיים את המבול בדרכו, בלשון אחרת ובתמונה רגשית שונה של האל.
המחקר מתבסס על קריאה צמודה בלשון הפסוקים, בפעלים, בכינויים ובכפילויות, ומשווה אותם לרגעי משבר אחרים בין האל לעמו, כמו חטא העגל וחטא המרגלים. התמונה שמצטיירת היא של אל שמתבגר, לומד את עצמו ומתקשה לשלוט בכעסו, ולצדו הצצה לשאלה מי עומד בפרץ כשהזעם מתגבר.






