סיפורן של שרה והגר נקרא מזה דורות מכמה כיוונים: פמיניסטי, "וומניסטי", יהודי, נוצרי ומוסלמי. מה קורה כשבוחנים אותו דרך הרגשות שמניעים את הדמויות? כאב, סלידה ושנאה אינם רק תחושות פרטיות. הם מעצבים גבולות בין אנשים, מייצרים סטריאוטיפים ומכריעים מי נחשב לאדם מלא ומי נדחק אל השוליים. כך שאלה עתיקה על שתי נשים, גבירה ושפחה, נעשית שאלה על יחסים בין קבוצות אתניות ועל כבוד האדם בעולם של היום.
המאמר שואל כיצד פועלות הרגשות האלה בשני הפרקים המקראיים, ומה הן מלמדות על הדה־הומניזציה של הגר ועל האפשרות לעמוד מולה. כדי לענות, הכותבת קוראת את הטקסט בקריאה צמודה, תוך שימוש בתיאוריות של הפילוסופית מרתה נוסבאום, של חוקרת הרגשות שרה אחמד ושל ג'ודית באטלר. היא מצרפת לכך מקורות פרשניים מחז"ל ומהמדרש, וקושרת את הסיפור לשאר המקרא, ובהם סיפור שעבוד ישראל במצרים.
הקריאה נוגעת בשאלות שחורגות מהטקסט: איך מילים נדבקות זו לזו עד שהן הופכות לעלבון, למה השנאה זקוקה לאובייקט שהיא שונאת, ומה תפקידה של הספרות בהבנת סכסוכים בין־גזעיים ובין־דתיים. הקורא ימצא כאן קריאה חדשה בסיפור מוכר, כזו שמעמידה את הרגש במרכז השאלה האתית.






