מי שמבקש לפענח את סודות הזוהר זקוק, לפי מסורת מיסטית ארוכה, למשהו יותר מלמדנות: להשראה שמקורה בשמים. בבית מדרשם של האר"י ותלמידו ר' חיים ויטל נחשבה רוח הקודש למקור הסמכות של תורת הסוד כולה, ומכאן גם לעליונות הטענה של קבלת האר"י על פני קבלת רמ"ק. אבל מה בעצם קורה לאדם כשרוח הקודש שורה עליו? האם הוא נעשה כלי לנוכחות אלוהית, או שמא הוא רק מקבל מסר מבחוץ?
המאמר שואל אם מורה ותלמיד אכן הבינו את התופעה באותו אופן, או שמא מאחורי המונח המשותף מסתתרות שתי תפיסות שונות מאוד של הקשר בין האדם לאלוהות. זו שאלה שנוגעת בלב ההבדל בין חוויה מיסטית של התמזגות לבין מנגנון של התגלות מתווכת.
כדי לברר זאת נקרא המאמר בעיון בשני טקסטים מרכזיים מן הקורפוס הלוריאני: "שער רוח הקודש" בספר "עץ חיים", שבו מופיע דרוש מורכב על קול, הבל ודיבור, ו"שערי קדושה" של ויטל, המדריך שחיבר להשגת רוח הקודש. לצדם נבחנים פירוש האר"י לספרא דצניעותא וקטעים נוספים בכתבי המסורת הלוריאנית, וכן תקדימים מימי הביניים. התוצאה היא מבט חדש על מה שנחשב לעיתים אחדות אחת, ועל הדרכים שבהן מסורת מיסטית אחת מכילה בתוכה אפשרויות שונות להבין מהי השראה אלוהית.






