פירוש שלם למקרא בערבית, שנכתב בירושלים לפני יותר מאלף שנה, ועדיין מפוזר בין כתבי יד באוספים שונים בעולם ומחכה למהדורה מודרנית. יפת בן עלי הקראי, מגדולי פרשני המקרא בימי הביניים, הקדיש את חייו לתרגום ולפירוש כל ספרי המקרא לערבית, ופירושיו הותירו חותם עמוק הן על הפרשנות הקראית שאחריו והן, בעקיפין וללא ציון מקור, על פרשנים רבניים מרכזיים כאבן עזרא ורד"ק.
המאמר בוחן את פירושו של יפת לספר עמוס, ושואל כיצד משתלבות בו גישות פרשניות שונות, לכאורה סותרות: קריאה ספרותית לשונית הצמודה להקשר ההיסטורי של תקופת הנביא, לצד קריאה אקטואלית סמלית המגייסת את הנבואה לפולמוס עם היהדות הרבנית בת זמנו של הפרשן עצמו. כיצד יפת בונה את פירושו על בסיס ניתוח מבני ורטורי מדוקדק של הטקסט, אילו כלים לשוניים ופרשניים הוא מפעיל, וכיצד הוא מתמודד עם שאלת עריכת הספר וזיהוי קולות שונים בתוכו.
לצורך כך נבחנים כתבי היד של הפירוש, מקורותיו הפרשניים הקראים והרבניים הקדומים, וההדים שהותיר בפרשנות שבאה אחריו. תשומת לב מיוחדת מוקדשת גם לדרכי התרגום המילולי שנוקט יפת מן העברית לערבית, ולשיקולים הלשוניים והתיאולוגיים המסתתרים מאחורי בחירותיו התרגומיות. הדיון פותח צוהר להבנת מלאכת התרגום והפרשנות הקראית בשיאה, ולתרומתה המתמשכת לתולדות פרשנות המקרא היהודית.
